שימור טיח

חומרי המליטה העיקריים בעזרתם "תפרו" את חלקי האבן היו מבוססים על סיד בור מכובה, סיד חי ואגרגטים.

הסיד הופק מאבן גיר שנשרפה בכיבשנים (900 מעלות). התוצר היה סידן חמצני פעיל המוכר בשם "סיד חי", ש"כובה" במים. הסיד בד"כ יושן בבור בתקופה של 3 שבועות עד 12 שנה ליישומו.
האגרגטים הינם אבנים מסוגים שונים שניגרסו ומוינו על פי גודל חלקיקיהם.

חומרי מליטה אלו "שואפים" להתגבש חזרה לאבן בתהליך כימי-מכאני של ספיחת חמצן לתרכובת, כך שחלקי האבן וחומרי המליטה מתגבשים ליחידה הומוגית אחת הדומה בהרכבה לאבן. בזכות תכונות אלו, חומרי המליטה המסורתיים משמשים לשימור ושיחזור.
הטיח בעת העתיקה היה חומר מליטה כנ"ל המבוסס על אגרגטים דקים יותר. על פי איכותו, יישומו ותנאי סביבתו, כך שרידותו.
הטיח העתיק משתמר לאורך זמן, וניתן למצוא עוד היום מבנים המכוסים בטיח המקורי שלהם, שבוצע לפני מאות שנים.

חומרי המליטה שימשו במקרים רבים תשתית למגוון רחב של סגנונות גמר, כמו:
- הטבעות ומשיחות טיח - גאומטריות או פיסוליות.
- צבע, ציורי קיר ופרסקו.
- תשתית לפסיפסים.

הפרקטיקה של שימור טיח כוללת מגוון פעולות שעיקרן:
1. חשיפה וניקיון.
2. קיבוע ניתוקים בהזרקות.
3. חיזוק שוליים.
4. סגירת חריצים וסדקים.
5. השלמה ושיחזור חלקים חסרים.